הרצאה שמסרתי בנושא מגמות במזונות ילדים במסגרת שיעור שבועי בסוגיות משפטיות – הלכתיות בעיון בפני עורכי דין בסיעת "אמונה במקצוע"

ביום כ"ה בתמוז תשע"ז 19/07/2017 נפל דבר, ניתן פסק דין ע"י בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 ו-בע"מ 1709/15 – בו קבע בית המשפט העליון כללים חדשים בנוגע לפסיקת מזונות בביתי המשפט ולכאורה גם בבתי הדין הרבניים במדינת ישראל – ההרצאה תעסוק בניתוח פסק הדין והשלכותיו לכאורה דווקא על פסיקות בתי הדין הרבניים.

ראשית  נתמצת בקצרה ממש את פסק דינו של בית המשפט העליון:

בפתח הדברים מציג כב' השופט עוזי פוגלמן סיטואציה שלדבריו נראית בלתי אפשרית בלתי הגיונית בלתי צודקת וכמובן בלתי שוויונית – אך מדבר על מציאות של ימינו בעלת השלכה משפטית, להלן מדבריו בפסק הדין:

  1. נדגים את הדברים בעזרת דוגמה מספרית. נניח כי יעקב ורחל משתכרים כל אחד 10,000 ש"ח נטו; וכי לאחר הגירושין נחלק ביניהם הרכוש המשותף – לרבות דירת המגורים שמומשה – באופן שווה לגמרי, כך שמקורותיהם הכספיים של בני הזוג שווים. עוד נניח כי לאחר הפירוד שכר כל אחד מבני הזוג דירה בת 4 חדרי שינה – חדר מגורים, חדר עבורו ושני חדרי שינה לשלושת הילדים הקטינים – בעלות חודשית של 4,000 ש"ח. עם המעבר לשתי הדירות השכורות צייד כל אחד מההורים את דירתו בכל הציוד הדרוש לשלושת הילדים, גם כן בעלות דומה. בניכוי שכר הדירה שמשלם כל אחד מהם, נותר בידי כל אחד בראשית החודש סכום של 6,000 ש"ח עבור כל צרכי המחיה השוטפים שלו וצרכי הילדים ההכרחיים (בצד הוצאות נוספות שיוזכרו בהמשך) במהלך מחצית החודש שבה הילדים שוהים עמו. נניח עתה כי יש להפחית מסכום זה 2,500 ש"ח עבור ההוצאות הדרושות לכל אחד מההורים עבור צרכיו שלו, לרבות החזקת רכב ודלק, כך שבידי כל אחד מהם נותרים 3,500 ש"ח פנויים לכלל מזונות הילדים (פרט למרכיב שכר הדירה ששוקלל בנפרד לצורך הדוגמה). הנה, "בנקודת הפתיחה" – ובטרם "יתערב" דין המזונות הקיים – ליעקב ולרחל יכולת שווה לקיים את שלושת הילדים במהלך מחצית החודש שבה הם שוהים עם כל אחד מההורים.
  2. דין המזונות הקיים מפר בבירור איזון זה שכן גם בנתונים אלה של משמורת פיזית משותפת הוא מחייב את יעקב להעביר לרחל את מלוא סכום הצרכים ההכרחיים עבור שלושת הילדים לתקופה של חודש שלם, מבלי לקזז בדרך כלשהי את ההוצאה הישירה שמוציא יעקב באופן ישיר עבור צרכים אלה. נניח כי יעקב יחויב בתשלום מזונות על הצד הנמוך, כך שבסך הכל, כולל מרכיב המדור, עליו לשלם לרחל סכום כולל של 3,000 ש"ח בחודש עבור הצרכים ההכרחיים של שלושת הילדים. כתוצאה מכך, בידי רחל יש עתה 6,500 ש"ח בחודש עבור צרכי הילדים, בעוד שליעקב נותרים 500 ש"ח בלבד. משמעות הדברים ברורה. בנתונים אלה, יעקב אינו יכול להיות צד למשמורת פיזית משותפת, שכן דלות אמצעיו תביא בבירור לפגיעה בטובת הילדים. זאת גם בהנחה שלכתחילה נמצאה המשמורת הפיזית המשותפת כעולה בקנה אחד עם טובת הילדים; ומשהראנו כי נתוני הפתיחה הכלכליים המקוריים של שני ההורים יכלו לאפשר אותה.

היות והסיטואציה (המציאות) אותה מתאר כב' השופט פוגלמן נראית בלתי אפשרית הציע בית המשפט העליון פרשנות חדשה לדין המזונות ולהלן תקציר הדברים.

בחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), שנחקק בשנת תשי"ט-1959 שם נקבע בסעיף 3-א' כי "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו", כלומר כל אדם יהודי גם אם הוא פונה לבית משפט אזרחי, הרי שחל עליו הדין האישי ומשכך בית המשפט חייב לפסוק את המזונות על פי דין תורה (הדין האישי – המשפט העברי).

ע"פ דין תורה (המשפט העברי) חיוב המזנות חל באופן אבסולוטי על האב, ואילו האם פטורה מלזון את ילדיה, מבלי להתחשב כלל בהכנסות ההורים, אלא שדין זה ביסודו מוגבל לילדים עד גיל 6 בלבד.

החל מגיל 6 מעיקר הדין, אין אף אחד מההורים חייב לזון את ילדיו אלא שע"פ תקנה קדומה עוד מזמן התלמוד (תקנת אושא – כתובות מ"ט ע"ב) תיקנו כי האב יחויב לזון את ילדיו גם מעל גיל 6 עד שיגדילו (עד שיגדילו פירושו עד גיל בר/בת מצווה בערך) אך לא בחיוב משפטי ממוני מוחלט כפי שחל על ילד מתחת לגיל 6 אלא חיובו מדין צדקה שנוספה לה חוזק של תקנת אושא.

שינוי מהותי שחל בדין המזונות המתואר קרה 4 שנים טרם קום המדינה והדעה רווחת כי אז המנדט הבריטי שלט במדינה ונתן סמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני גירושין ולאכוף את פסקי דיניהם, אלא שהמנדט לא אכף פסקי דין למזונות שניתנו מדין צדקה משום "שעל פי הבנתם" לא ניתן לכפות על אדם לתת צדקה, מה שהוביל למצב בו פסקי דין למזונות לא היו נאכפים וילדים היו מגיעים לחרפת רעב.

משכך התכנסה מועצת הרבנות הראשית ותיקנה תקנה לפיה מעתה ואילך חיוב מזונות של ילדים מגיל 6 ועד גיל 15 יהיה חיוב משפטי גמור ולא רק דין של צדקה, תקנה זו אפשרה לבתי הדין הרבניים לדון בענייניי מזונות ולאכוף את פסקי דיניהם ע"י הראשות.

תקנה זו הביאה לפולמוס ומחלוקת גדולה, משום שחלק מפוסקי הדורות ובראשם הרב עובדיה יוסף זצ"ל, סברו כי תקנת מועצת הרבנות הראשית לא באמת שינתה את ההלכה, אלא רק חיפשה פתרון לאכוף את פסקי הדין שלה ולכן החיוב מגיל 6 והלאה נותר חיוב מדין צדקה, לעומתם סברו פוסקים רבים אחרים כי התקנה באה לחולל שינוי בחיוב דיני המזונות ומעתה חיוב המזונות לילדים עד גיל 15 מוטל באופן אבסולוטי על האב כחיוב משפטי גמור ולא רק מדין צדקה.

נראה לכאורה כי עד לפסק דינו החדש של בית משפט העליון  נשוא מאמר זה (בבע"מ 919/15 ובבע"מ 1709/15), קיבלו בתי המשפט ובית משפט העליון באופן עקבי את הפרשנות השנייה לתקנה, וקבעו כי ע"פ הדין העברי, על האב בלבד חל חיוב המזנות לילדיו עד גיל 15, ולכן כאשר המשמורת הייתה משמורת משותפת חיוב המזנות היה מוטל עדיין על האב בלבד.

והנה בפסק דין ארוך ומנומק הנ"ל של בית משפט העליון נשוא מאמר זה המתפרס על פני 119 עמודים נקבע ברוב של 6 שופטים כי מהיום והלאה המאזן ישתנה והחל מהגיעם של ילדים לגיל 6 יוטל נטל המזונות בין ההורים בשווה, אך זאת כמובן בהתחשב בשאלת המשמורת ורמת הכנסות הצדדים.

בית המשפט העליון קבע כי הגיע העת לשנות את הפרשנות המקובלת לתקנת הרבנות הראשית לפיה חיוב המזונות לילדים מגיל 6 ועד 15 הוא חיוב משפטי גמור ולא מדין צדקה, אלא קבע כי מעתה הוא מקבל את הפרשנות כי החל מגיל 6 חיוב המזונות הינו מדין צדקה בלבד.

כב' השופט פוגלמן שכתב את הנימוקים לפסק הנ"ל אליו הצטרפו 5 החברים הנוספים של כב' השופטים בהרכב מורחב זה, כתב כי מעתה יש "לקבל פרשנות חלופית לתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד ולקבעו כי המזונות מוטלים על שני ההורים בשווה"

ע"פ פרשנות מוקדמת של בית המשפט העליון, חיוב המזונות מדין צדקה חל על שני ההורים בשווה, ולכן במקרה ששני ההורים מרוויחים את אותו הסכום הרי שהנטל לשאת בנושא המוזנות יהיה שווה.

ההלכה המחייבת – האוטונומיה שיפוטית של בתי הדין הרבניים בהלכה ובפסיקת בית המשפט העליון

להלן נקדים לברר 2 נקודות:

  • האם בתי הדין אכן מחוייבים לקבוע כי מזונות מעל גיל 6 הם מדין צדקה?
  • אף אם נאמר כי אכן בתי הדין חייבים לקבוע זאת, מהי הפרשנות הנורמטיבית לדין צדקה ע"פ הדין העברי שכפי שיוברר הוא נוגד לחלוטין את הפרשנות שהציג בית המשפט העליון שהינו הפרשנות המקובלת בבתי המשפט לדין צדקה?

ובכן, שלא כמקובל בבתי המשפט האזרחיים, בה הערכאה הגבוהה קובעת הלכה המחייבת את הערכאה הנמוכה ממנה, אולם מסתבר כי בתי הדין הרבניים חופשיים להחליט כרצונם ואף במוצהר כנגד פסיקות של הערכאה שמעליהן, למרות שגישה זו לכאורה מנוגדת לחלוטין לתפיסה המשפטית אזרחית, אולם בית המשפט העליון קיבל גישה זו, ולהלן מתוך מדברי בית המשפט העליון בבע"מ  9606/11 שהביא מדברי נשיא בית הדין הגדול בדימוס הראשל"צ הרב שלמה משה עמאר, כדלהלן:

"נזכיר, כי בבית הדין הרבני אין שיטת ההיררכיה השיפוטית המחייבת נוהגת מניה וביה, הנה מדברי הראשון לציון הרב משה עמאר, נשיא בית הדין הגדול באשר להבדל בעניין זה בין בתי המשפט האזרחי לבתי הדין הרבניים: "בית המשפט דן על חוקים שבני אדם יצרו והוא מפרש אותם כראות עיניו. ולכן כששופט מערכאה גבוהה פוסק יש לדברים שלו תוקף של חוק. אצלנו זה שונה; אנחנו דנים בדין תורה ולא מחדשים הלכות בעצמנו. ההלכה קובעת שגם אם כנשיא בית הדין הגדול קיבלתי החלטה, יכול לבוא אחרון הדיינים ולהכריע אחרת בהתאם לשיקול דעתו ההלכתי. לא רק שמותר לו לחלוק אלא שגם חובה עליו לעשות זאת אם זו המסקנה שהגיע אליה" (זאת, אף שבפועל יש תהליך שכנוע "וזה מספיק"). "חותר במים שקטים", ראיון עם יהודה יפרח, צדק – מקור ראשון י"א בניסן תשע"ג (22.3.13)."

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

על מנת להבין עד להיכן הדברים מגיעים להלן מתוך קטע מתוך פסק דין שניתן ע"י בית הדין האזורי בירושלים בתיק תשכ"ו/520 (דעת המיעוט) :

בית הדין לערעורים רוצה לחייב את בית הדין האיזורי שיוציא פסק דין בניגוד ולהפך מאשר בית הדין סובר שדין תורה קובע, ויגיד ויכתוב ויחתום מותר – על דבר שהוא סובר שהוא אסור.
זאת היא הוראה מוזרה מאד, ובזה הולך בית הדין לערעורים בעקבות בית הדין לערעורים של בתי המשפט האזרחיים, המחייב את בתי המשפט לפסוק למעשה כפי שבית המשפט לערעורים קובע… עם כל הכבוד, השוואה זו אינה עולה יפה. בתי המשפט יונקים את סמכותם מחוק המדינה… לא כן אנחנו דייני ישראל בבתי הדין. אנו דנים ופוסקים רק מכח סמכות התורה על כל ישראל, ולפי דיני התורה, וכדכתיב: "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חֻקי האלקים ואת תורֹתיו" (שמות יח, טז). ומכיוון שבחוקי אלוקים אנו עוסקים, אין לדיין אלא הוא ומצפונו, הוא ואמיתו שבלב, רק זה בלבד. אין מי שיכול להתייהר לומר: אני הוא הוא המפרש חוקי אלוקים, ופירושי מחייב את כלל חכמי ודייני ישראל, ולכן שום דיין אינו רשאי לקבל הוראות מחכם אחר, יהיה מי שיהיה, איך שיפסוק את הדין.

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

ובפסק דין נוסף בבית הדין האזורי בירושלים במותב אחר בתיק תשכ"ח/842, מובא אצל א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 1359, הערה 74, נאמרו שוב דברים ברוח זו:

תקנות הדיון שעל פיהם נקבעו פרטי פעולות וסמכויות בית הדין לערעורין כוחן לחייב רק את הצדדים שהתחייבו לקבל עליהם כפסק-דין סופי את החלטת בית הדין לערעורין, אבל אין בכוח תקנה זו לחייב את הדיינים חברי בית הדין האזורי שהם יפסקו ויחתמו על פסק-דין שהוא שונה מדעתם בגלל שכך נפסק בבית הדין לערעורין, וכל זה פשוט לכל לדינא. ועל כן כשיש צורך… לקבל הוכחה או עדות נוספת, מן הראוי שבית הדין לערעורין הוא הוא שיקבל בפניו את העדות הזאת ולא להעבירם לבית הדין האזורי שיפסוק שוב בדבר שכבר פסק עליו באופן אחר לגמרי.

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

כאמור פסקי הדין שצוטטו הינם קיצוניים לצד אחד שכמובן קיימת גישה שונה גם אומנם גישה של דייני בית הדין הגדול, אך ראוי להביא גם דעה זו ראו מדברי הרב דייכובסקי, ערעור 001777424-64-1 (לא פורסם; החלטה מיום ד' במרחשוון תשס"א). מובא אצל א' שוחטמן עמ' 1362. שם כתב:

דיין המכהן בתפקיד שיפוטי במערכת בתי הדין הרבניים הממלכתיים אינו יכול לעשות שבת לעצמו ולהפר את הוראת בית הדין הגדול. זכותם של הדיינים החוששים מדין שמים לפרוש מתפקידם, אולם אין הם יכולים לעשות דין לעצמם… אם רואה הדיין בבית הדין האזורי שפסק דינו של בית הדין הגדול מנוגד למצפונו, יכול הוא לפרוש מתפקידו. אף אחד אינו מחייב אותו לשבת על כסאו. אולם אם אינו פורש, עליו לציית לבית הדין הגדול.

הרב אליעזר ולדנברג, שהיה אף הוא דיין בבית הדין הרבני הגדול, מוסיף את הדברים הבאים בעניין זה שו"ת ציץ אליעזר, חלק ט"ז, סימן ס"ז:

"שונה הדבר לחלוטין כאשר המדובר על בתי דין האיזוריים כאן בארץ, כי הדיינים המשמשים בקודש בבתי דינים אלה נכנסו מעיקרא למשרותיהם אדעתא דהכי, שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש ערעור על פסקי הדין לפני בית דין הגדול שבירושלים. וכך בכל דיון ודיון שבא לפניהם, אדעתא דהכי נחתי [=יורדים] הן הדיינים והן התובעים והן הנתבעים, שתהא לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש ערעור כנזכר. ומה שיצא מלפני בית הדין הגדול תהא זו הפסיקא האחרונה… ועל זה מסתמכים בפשיטות גם כל העם כאן בארצנו, וגם החרדים הקיצוניים ביותר משתמשים בזכות זאת ומגישים ערעורם לפני בית דין הגדול, ואני יודע ועד על כך". 

וכאן עולה השאלה האם לגיטימיות "הלכתית" לבית דין רבני לתקוף את פרשנות בית המשפט העליון בדין העברי? כנראה שכן  להלן מתוך פסק דין של בית הדין האזורי בבאר שבע מיום א' באב התשע"ז (24.07.2017) בתיק מס'  147728/12  (תחת הכותרת טז. אחרית דבר – עמ' 51-51 לפסק הדין):

"עם חתימה לא אוכל להימנע מלהשיח את אשר על לבי.

שנים רבות היו בתי הדין ללעג ולקלס, ונטענו כלפיהם טענות קשות על גובה המזונות הנמוך שנטען כי נוהגים הם לפסוק. בתי הדין נתפסו כערכאה בה לא תשיג האם את מבוקשה, ואם חפצה היא במזונות גבוהים יותר עליה לפנות לבית המשפט.

יש הטוענים שעניין זה הוא שגרם לצמצום סמכות בית הדין במזונות ילדים. נציין כאן לדברי הרה"ג שלמה שטסמן אב"ד תל אביב בפסק דינו (תיק 1045103/2):

"מכוח הלכה שיפוטית, מזה עשרות שנים בוטלה סמכותו הייחודית של בית הדין לדון בתביעת מזונות ילדים כרוכה, וזאת, על אף לשונו הברורה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, אשר קובע כי לבית הדין הרבני מוקנית סמכות שיפוט בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג […] תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על-ידי האם ובין על-ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני ואף אינה יכולה להיות "כרוכה" בתביעת גירושין. הלכה שיפוטית זו קנתה לה שביתה בפסיקות בית המשפט העליון שבאו לאחריה.

כפי שטוענים רבים בעולם המשפט, מגמה זו של צמצום סמכויות בתי הדין הרבניים לדון בעניין מזונות הילדים מכוח הכריכה שבסעיף 3 לחוק, נבעה מתוך חשש נסתר ואולי אף נגלה, של בית המשפט העליון, שמא עניינם של הקטינים בפסיקת מזונותיהם יקופח בבתי הדין הרבניים. משום כך, כנראה, הלכה והתפתחה לה בפסיקות בית המשפט דוקטרינת "מעמדו העצמאי של הקטין" בתביעת המזונות, על חשבון סמכויות הדיון של בית הדין הרבני."

חלפו שנים והתברר כי עול המזונות המוטל על האבות הוא כבד מנשוא. כעת התחלפה המגמה. האשה שאך אמש נתפסה כחלשה הזקוקה להגנה, נדרשת כיום לשאת יחד עם האב בעול המזונות ועתה הנטייה היא לפסוק מזונות נמוכים מדי.

והנה, העיוות שנוצר על ידי בתי המשפט ולפיו חויב האב במזונות גבוהים "מתוקן" על ידי עיוות אחר, בו חיוב המזונות הולך והופך לשוויוני.

גם שיטה זו כקודמתה תוביל למשבר בו יידונו אימהות ילדים לחרפת רעב בשם השותפות בנשיאה בעול.

הדרך הנכונה והמושכלת היא דרכם של בתי הדין מאז ומעולם. חיוב מזונות הילדים מוטל על האב בלבד, אולם בית הדין לא יחייב את האב יותר מכפי יכולתו, ידאג להותיר לו למחייתו, יימנע משימוש גורף במושג "יכולת השתכרות" ויימנע מלחייבו במקרים של ספק.

במקום תנועת המטוטלת הנעשית כיום, ובמסגרתה חיובו הבלעדי של האב עובר גם לכתפי האם, שמא היה ראוי לתוקפי בתי הדין להודות בטעותם ולשוב לשיטת ההלכה מאז ומעולם?

ושמא זהו גורלו של המשפט העברי כאשר הוא מתפרש על ידי מי שאין התורה בלבד נר לרגליו……

….לאחר כתיבת שורות אלו הונח על שולחננו על ידי האב-התובע פסק דין שניתן ממש בימים אלו על ידי בית המשפט העליון בהרכב של שבעה שופטים (בע"מ 919/15 בע"מ 1709/15). לאחר עיון מקיף בפסק הדין הנ"ל, סבורים אנו כי  בדברינו לעיל התבארה לעניות דעתנו הדרך הנכונה לפי דין תורה.

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

התערבות בית המשפט העליון בפרשנות הלכתית:

כידוע בית המשפט העליון אינו מתערב בפסיקה הלכתית, ראו לדוגמה מתוך בג"ץ  7120/07 אסיף ינוב גידולים בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל [פורסם בנבו] (23.10.07) פסקה 3 לחוות דעתה של השופטת חיות:

"ודוק – בית משפט זה אינו שם עצמו פוסק בענייני הלכה והוא מושך ידו מהתערבות בשאלות הלכתיות"

וכן בג"ץ 8872/06  השופט רובינשטיין בו ביקש אדם את התערבותו של בית המשפט העליון בענייני כשרותו של גט:

  • אין מקום להיעתר לעתירה. "בית משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, לא כל שכן באלה העוסקות בלב ליבה של סמכות בית הדין" (בג"צ 1521/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם) – ההדגשה הוספה; בג"צ 11815/05 שלמה נ' שלמה (טרם פורסם); בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5) 776). העתירה מיוסדת על דרישת העותר לתת תוקף הלכתי להודעה שמסר, ובשאלה הלכתית זו בוודאי שלא יתערב בית משפט זה. במקום אחר ציינתי:

"ההלכה, ככל שיטה משפטית, היא מערכת מורכבת הכוללת איזונים וחילוקים דקים, עד שהמשנה, חיבור יסוד הלכתי, אומרת על חלק מתחומי ההלכה כי "הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות" (משנה, חגיגה, א' ח'), ואלה מסורים לחכמי ההלכה ולא לחכמי המשפט (ראו דברי Chief Justice Burger בפסק הדין האמריקני United States v. Lee 455 U.S. 252 (1982), בעניין פירוש כתבי קודש…). הדעת נותנת, כי ככלל יימנע בית המשפט מהתערבות במערכת עדינה זו, שאינה בתחום מומחיותו" (בג"צ 2957/06 חסן נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)).

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

אכן, ענייני גיטין וכשרותם הם יסוד מרכזי בסמכויות בית הדין הדן על-פי דין תורה, ובית משפט זה לא ישים עצמו פוסק בענייני הלכה

מקרים בהם בית המשפט כן מוסמך לפרש את הדין העברי ע"פ הגישה האזרחי:

למרות האמור ישנם מקרים בודדים בהם בית המשפט העליון כן ישים עצמו פוסק הלכה, למשל במקרה של כתובה מן העזבון כשהתביעה לחלוקת העזבון מתנהלת בין כותלי בית המשפט, והכתובה הייתה כתובה בלירות, כאשר סוגיית שיערוך הלירות הכתובות בכתובה הינם סוגיה הלכתית טהורה, ראו לעניין זה את דברי כב' השופט אליקים רובינשטיין בע"מ 9606/11:

י"ט.       לגופו של עניין נראה בעליל, כי לבית משפט אזרחי הדן בתביעה שביסודה חוב הכתובה שיקול דעת להורות על שערוך. מסקנה זו מבוססת על שני מסלולים עיקריים אפשריים, שהם חלופיים: ראשית, בהנחה שעל שאלת השערוך חל הדין האזרחי – יש ליישם את הגישה האזרחית התכליתית הרגילה, לפיה ניתן להורות על שערוך חיובים על מנת שלא יתרוקנו מתוכן. זאת, בהתבסס על עקרונות כלליים (דוגמת תום לב) וגם בהתייחס לאומד דעת הצדדים, כמקובל בפסיקה, במקרים המתאימים, מזה עשרות בשנים; שנית, בהנחה שעל השאלה חל הדין הדתי –  יש לנהוג לפי אותן גישות הקיימות במשפט העברי, אשר מאפשרות שערוך במקרים מתאימים; שכן במקרה בו קיימות מספר גישות בדין הדתי, על הערכאה האזרחית לאמץ את הגישה העולה בקנה אחד עם תפיסותיה ומגשימה בצורה הטובה ביותר את ערכי היסוד עליהם היא אמונה (כאמור בשורות הקודמות, בנסיבות מדובר בגישה המשערכת). בכך תיוצר הרמוניה במערכת השיפוטית, וגם יגבר השכל הישר. 

ובהמשך כתב:

מ.   ואכן, בהקשר זה, של תביעת חוב הכתובה לפי סעיף 104 לחוק הירושה, נדונה – אולי לראשונה באופן מפורש – שאלת ושערוכו של חוב הכתובה. באותו מקרה (עניין הלוי שנדון בשנת 2001), הכריע השופט גייפמן, כי על שערוך חוב הכתובה חל הדין האזרחי:

"דמי הכתובה הם חוב של העיזבון כהגדרת סעיף 104 לחוק הירושה, ואין מניעה להחיל על הסכום הנומינלי הנקוב בכתובה את דיני השיערוך של הדין הכללי, כפי שחלים הם גם על חובות אחרים של העיזבון" (עניין הלוי, פסקה 38; ההדגשה הוספה – א"ר).

מסקנה זו נבעה לא רק מכריכת חוב הכתובה יחד עם יתר החובות הנדונים בסעיף 104(א)(3), אלא גם מניתוח תכלית הכתובה; ותוך התייחסות לאופן בו ניגשת מערכת המשפט האזרחי לחיובים, אף שמקורם בדין הדתי:

"דיני השערוך של הדין הדתי אינם חלק ישיר מדין הכתובה, וכפועל יוצא אינם חלק מענייני נישואין וגירושין, שנשלטים ע"י הדין האישי. בית המשפט האזרחי בדונו בתביעת דמי כתובה כנגד יורשים דן בתביעה מכוח הסמכות הקנויה לו בחוק… הדין הנוהג בבית המשפט האזרחי הם דיני השערוך של הדין הכללי…

דיני השערוך של הדין הכללי מחזירים עטרה ליושנה, ומביאים לישום תכליתה של הכתובה – לדאוג לשיקומה הכלכלי של האלמנה, שנשבר מטה לחמה לאחר פטירת בעלה. תכלית זו מחייבת קביעת אמת מידה של שיערוך דמי כתובה להבדיל מחיוב בסכום נומינלי. נורמה זו יכול ויהיו לה חריגים בהתאם לנסיבות.

הפרשנות שכל עוד לא נקבעה הצמדה בכתובה, הסכום של החיוב יהיה נומינלי – אינה תואמת את כללי הצדק ואת עקרון תום – הלב החל בדיני החוזים, ופורש מצודתו על כלל המערכת של המשפט הפרטי. גם בדיני המזונות, הנשלטים ע"י הדין האישי, אין ההוראות בעניין ההצמדה מקורם בדין הדתי אלא בהוראות החוק האזרחי" (שם, פסקאות 41-36).

מ"א.   לשיטה זו, העובדה שמקור החיוב הוא בדין הדתי, והעובדה שהזכאות לכתובה או שלילתה אכן מוכרעת לפי הדין הדתי (עניין פלונית; ראו גם בע"מ 4867/12 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (8.11.12)), אינה רלבנטית לשאלת שערוך החוב, שעה שהוא נדון בבית המשפט האזרחי.

כלומר לדבריו בעת שבית המשפט נדרש לסוגיה הלכתית שבסמכותו הייחודית רק אז ישים עצמו כפוסק בענייני הלכה ויפרש את ההלכה כראות עיניו – אך במקרה בו בית הדין הוא שנדרש לפרש את ההלכה הרי שבית המשפט העליון לא יתערב בשיקוליו ההלכתיים של בית הדין הרבני שכן כאמור אינו שם עצמו פוסק הלכה.

משכך עלינו לבדוק כיצד הדין העברי ובתי הדין הרבניים מפרשים את הדין העברי בנוגע לחובת הצדקה, כאמור אליבא דבתי המשפט הפרשנות היחידה לדין צדקה הינה חובה שוויונית (כמובן בשקלול ההכנסות ולמשמורת) בין ההורים, האם כך היא פרשנות ההלכה?    ובמידה ולא, מהעולה לעיל נראה כי לבית המשפט העליון לא תהיה אפשרות להתערב בפרשנותו של בית הדין הרבני לדין צדקה, גם אם הוא יקבל את ההלכה שקבע בית המשפט העליון שמזונות מגיל 6 והלאה הינם מדין צדקה בלבד.

ולהלן נבחן את דין הצדקה בראי ההלכה.

דין צדקה:

השולחן ערוך ביורה דעה (הלכות צדקה) סימן רמ"ח סעיף א' כותב :

"כל אדם חייב ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית הדין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן"

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

ובספר החינוך מצווה תע"ט "מצוות הצדקה" מסיים החינוך:

"ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות"

כלומר מצוות הצדקה הינה גם על נשים, אך להלן נראה כי הדבר אינו פשוט כל כך.

כפיה בצדקה – יורדין לנכסיו – הוצל"פ בחיוב צדקה:

הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה י') הגדיר מהו חיוב צדקה (יודגש לא צדקה למזונות ילדים אלא צדקה בכלל) וכתב:

"מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית הדין כופין אותו ומכין אוו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות" וכן נפסק בשו"ע הובא לעיל.

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

כלומר חיוב בצדקה אינו חיוב מוסרי גרידה שאדם נותן מטוב ליבו כפי שנהוג בפי העם להסביר (אם כי יש עניין הלכתי גדול ליתן גם צדקה בהתנדבות ומתוך רצון לנתינה), אלא חיוב הצדקה הוא חיוב משפטי גמור ע"פ ההלכה, בדיוק כפי שאדם מבין שהוא חייב לשלם ארנונה לעירייה ובמידה ולא ישלם יפעילו כנגדו הוצל"פ, כך ההלכה הבינה שהדבר הלגיטימי ביותר הוא, שאדם שחויב ע"י בית הדין לתת צדקה ואינו נותן ראוי להפעיל כנגדו הליכי הוצל"פ (בלשון ההלכה יורדין לנכסיו) וכל הליך גביה מקובל.

לעניין זה ראוי להביא כאן את שיטת ה"קצות החושן", המפליג עוד יותר ופוסק שיורדין לנכסיו ואפ' שלא בפניו, כלומר גם אם האדם בחו"ל ואין לו דרך לתקשר מפעילים כנגדו הליכי גבייה. כך כתב בסימן ר"צ ס"ק ג':

"ומהאי טעמא נמי נראה דפסק רמ"א (ביו"ד בסימן רמ"ה סעיף ד') כדברי מוהר"ם, משום דדעת הרמ"א (באבן העזר סימן ע"א סעיף ב') כדעת הר"ן, דוקא בלא אמיד שאין הדבר עליו חוב גמור, אבל היכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדקה, אפילו בהלך למדינת הים, וע"ש בר"ן. וכיון דהרמ"א ס"ל כדעת הר"ן משום הכי פסק בתלמו תורה כדעת מוהר"ם דאפילו שלא בפניו נמי יורדין לנכסיו לקיים מצוות עשה שלו. אבל דעת הרמב"ם (בפרק י"ב מהלכות אישות הלכה י"ז) דאפילו באמיד אין יורדין לנכסיו בהלך למדינת הים. וכן דעת השו"ע באה"ע שם, א"כ וודאי מ"ש הרמב"ם ושו"ע בית דין יורדין לנכסיו בפניו הינו דווקא בפניו, ושלא בפניו אין יורדין כלל  לנכסיו וזה ברור.

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

נימוקו של ה"קצות החושן" מדוע יורדין לנכסיו הינו, מכיוון שנכסיו של אדם משועבדים לצדקה, כמו שהם משועבדים לשאר חובותיו וזה לשונו:

"ובעיקר דברי הכסף משנה שכתב דממונו של האדם משועבד לעשות ממנו צדקה, ונראה מיניה דס"ל שעבוד נכסי בצדקה כמו בשאר חוב, לענ"ד כן הדברים נכונים, דכיון דקי"ל שעבודא דאורייתא במלוה על פה ומכל שכן במלוה הכתובה בתורה (עיין ש"ך סימן ל"ט סק"ב) א"כ לא גרע מצוות צדקה ממצוות פדיון הבן דשעבודא דאורייתא, כמו שמבואר בפרק יש בכור (בכורות דף מ"ח ע"א) וכן גבי עולת יולדת דמביאין יורשין עולתה למאן דאמר שעבודא דאורייתא פרק קמא דקידושין (דף י"ג ע"ב). וכן נראה מהא דכתב הרמב"ם בנשתטה דב"ד יורדין לנכסיו לדצקה, ואם אין בו משום שעבוד נכסי אלא מצווה היא דרמיא עליה, א"כ היכי מעשין את השוטה למצווה, כיון דפטור הוא מסוכה ולולב אמאי יתחייב יותר בצדקה, אלא נראה מזה דשעבוד נכסי אית ביה דממונו משועבד כמו בשאר חובות"

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

עד היכן חמור דין צדקה בהלכה, ניתן ללמוד מדברי הפת"ש (ה"פתחי תשובה" ממגדולי מפרשי השו"ע על הדף) בחלק "יורה דעה" סימן רנ"ט ס"ק י', כתב  על ההלכה שפסק השולחן ערוך שם (סעיף ה') דמי שיש לו ממון, והוא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתנם לצדקה. וזה לשון הפת"ש:

"ועיין בתשובת חתם סופר סי' ר"מ שהאריך בפרט הזה דספק צדקה אי הוי ספק איסורא או ספק ממונא, ומסיק דכיון דרמב"ן ורשב"א ורא"ש פ"ק דנדרים ומרדכי בשם מר"מ והגמ"ר בשם א"ז מסכימים דספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא והכי נקטינן, ממילא מחשבינן לעני מוחזק מדכתיב צדק משלך ותן לו ודלא כהר"ן ונ"י נגד כל הני רוותא".

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

בדבריו מוצאים אנו הגדרה נוספת המסבירה בצורה ברורה מאוד מהו דין הצדקה המובא בהלכה, על מנת להמחיש את הדברים נשווה את האמור למס ערך מוסף (מע"מ) מס זה מוטל על כל עסקה המתבצעת וחייבת במע"מ, אדם המבצע עסקה על סך 100 ₪ חייב כיום במע"מ ע"ס 17% כלומר עסקה זו של 100 חייבת במע"מ ע"ס  17 ₪ , כידוע ע"פ הגדרת החוק 17 שקלים הללו אינם שייכים כלל למבצע העסקה שהינו בהגדרה בסה"כ מתווך האמור להעביר את כסף זה השייך למע"מ שנמצא ברשותו /בכיסו ואינו שלו, לרשות המיסים.

דין צדקה הינו מעין אותו הדבר, ע"פ הגדרת ההלכה, כספי הצדקה אינם שייכים כלל למחזיק בהם, כספים הללו שייכים לעני, והמחזיק בהם הינו סה"כ מתווך המעביר את כספי העני אליו,  כלומר – בהגדרה ההלכתית, כך כתב הפת"ש "מחשבינן לעני מוחזק" כלומר מחשיבים את העני מוחזק בכסף ממש.

אשר על כן בבואנו לחייב אב או אם לתת מזונות מדין צדקה לילדם, עלינו להבין כי בהגדרה ההלכתית הילד נחשב עני וכי הכסף שנמצא אצל ההורה החייב בצדקה שייך למעשה לילד – ובית הדין הוא הגורם שמלמדינו היכן נמצא כספו של הילד האם בכיסו של האב או בכיסה של האם – כלומר במידה ונטיל על שני ההורים חיוב צדקה בשווה (כדברי בית המשפט העליון בפס"ד נשוא מאמר זה) אזי ככל ובמידה וע"פ ההלכה אין הדברים כך,  ברי שנמצאנו גוזלים את ההורה שאינו חייב בצדקה ומאידך לכאורה (לא פשוט הדבר) מותירים את ההורה החייב בצדקה אם ממון גזל בכיסו שכן כאמור הממון שייך לילד ולא להורה.

האמור גם נותן פרספקטיבה נכונה להבין את  חיוב הכפייה הכה חמור בצדקה למצער ככל חוב ממוני אחר ואף מעבר לכך.

דין קדימה לקרובים:

עתה נפן לבחון האם ישנם הבדלים בין חיוב האב והאם בצדקה, השולחן ערוך (יו"ד) בסימן רנ"ז סעיף ח' כותב :

"עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו, אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו ג"כ נותנים בכיס". והש"ך במקום (ס"ק י"ח) מורה כי הטעם נמצא סוף סימן רנ"ב (סעיף י"ב) שם מיירי מדיני פדיון שבוים. ושם נפסק שאב חייב לפדות את בנו, וכותב הרמ"א שה"ה קרוב אחר קרוב קרוב קודם "דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו קרוביהם על הציבור".

וכן נפסק בסעיף י'

"המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם". ומעיר הרמ"א "ודוקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו והם קודמין כמו שנתבאר לעיל סימן רנ"א"

ושם בסימן רנ"א סעיף ד' נפסק :

"כופין את האב לזון בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר" ומוסיף הרמ"א "וכן שאר קרובים".

ובספר החינוך מצווה תע"ח

"שלא למנוע מלהחיות העני ומליתן לו מה שהוא צריך" כותב החינוך: "שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים, בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם, ועל זה נאמר לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, כלומר אל תשליט עליך מידת הכילות והנבלה, אבל הכן לבבך על כל פנים במידת הנדיבות והחמלה. ואל תחשוב שיהיה לך בדבר חסרון מונך, כי בגלל הדבר ההוא יברכך ה', ויפה לך ברכתו רגע קטן מכמה אוצרות של זהב וכסף".

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

בספר "המחנה אפרים" (הלכות צדקה סימן א') דן בעני התופס ממון מאדם המחויב בצדקה, האם זכה בממון שתפס? ומסיק שם המחנה אפרים, שאם אין לעני זה דין קדימה לגבי שאר עניים, אין תפיסתו מועילה לו. וטעמו דמאחר שאין לו דין קדימה, יכול העשיר לומר אני אתן לאיזה עני שארצה, אך הוא מסיים כי אם יש לעני דין קורבה אי אפשר להוציא מידו את הממון שתפס שכן כאמור הממון שלו !!! וראו  ציטוט מהדברים:

"אבל בעני שקיים אצלו דין קדימה יש את דעת המרדכי דכופין על דין קדימה, ולא רק בקדימה של בן אצל אביו, אלא בכל סוגי הקרבה, ולכן תועיל תפיסה בכל הקרובים. ולמד דין זה מהגמ' בנדרים דף סה: "כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחילה" כלומר ששואל מקרוביו ומתפרנס. "

מי יותר קרוב, האב או האם?

דין זה של קרוב קרוב קודם נלמד מהפסוק דברים פרק טו פסוק ז':

"כִּֽי־יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת־לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת־יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיֽוֹן:"

ובספרי פרשת ראה פיסקא קט"ז פירש הפסוק:

"אחיך, זה אחיך מאביך כשהוא אומר מאחד אחיך, מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך.באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ" נלמד שישנם סדרי עדיפויות בהלכות צדקה.

כלומר צד האב הוא בדרך כלל קרוב יותר לאדם מאשר צד האם, ישנם מספר הלכות בנושאים ממוניים בהם יש דין קדימה לצד האב יותר מלצד האם הבולטים שבהם הינם :

  • ירושה – אב יורש בן והאם ע"פ רוב הפוסקים לא.
  • חיוב בפדיון – קרובי האב והאב תמיד קודמים בחיובם לקרובי האם.

עולה שבעניינים ממוניים בין לזכות בין לחובה האב חייב קודם לאם ולכן בחויב צדקה ע"פ דין תורה האב קודם לאם, הדברים מפורשים בשו"ת חוט השני (סימן ח, דבריו הובאו בפתחי תשובה באבן העזר סימן עא ס"ק א ובהגהות מהרש"א ביורה דעה סימן רנא) דן בשאלה על מי חלה חובת הצדקה לעני שאביו מומר – על אחי האב המומר או על הסבא מצד האם. אלו דבריו בתחילת התשובה:

"ראיתי הפסק שפסק אהובי האלוף המהולל […] בדבר האמור על מי בני המומר הם מוטלים לפרנסם אם על אבי אמם או על אחי אביהם והעלה שהחיוב הוא על אחי אביהם וכל דבריו האמת והצדק ואני מוסיף על דבריו שענין המזונות תולים יותר בירושה."

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

בעל חוט השני מביא שנפסק שחובת הצדקה של אחי האב המומר קודמת לחובת הסבא מצד האם, ומבסס את הקדימה האמורה על סמך הנימוק שדירוג הקִרבה הקיים בדיני ירושה קובע את דיני הקדימה בקביעת נותן הצדקה. כך שהקודם לירש קודם בחיובי הצדקה. מכאן שכאשר יש שני קרובים לעני, הקרוב לירש בדיני ירושה קודם בחיובי הצדקה. ובכך מבסס את הפסק שאחי המומר קודמים בחובת הצדקה לבן המומר לפני הסבא מצד האם.

בהתאם נקבע בפסק דין של בית הדין האזורי בבאר שבע (שהובא גם בתחילת ההרצאה) מיום א' באב התשע"ז (24.07.2017) בתיק מס' תיק  147728/12  (עמ' 40 לפסק הדין):

נמצינו למדים לפי היסודות שהונחו לעיל שאף שאשה חייבת בצדקה מ"מ האב קודם בחיובו לאם, ורק לאחר שימוצה דין צדקה עם האב יהיה מקום לדון בחיוב האם במזונות בניה ובנותיה מדין צדקה.

כלומר לאחר שברור כי האב קודם בחיובו לאם בחיוב צדקה לא תהיה האם חייבת כלל בצדקה עד אשר ימוצה כל חיוב הצדקה עם האב, ואם נבחן את המקרה בו נפתחה ההרצאה הסיטואציה אותה תיאר כב' השופט פוגלמן נדמה כי אף אם נחיל את דין הצדקה המצב לא ישתנה כלל.

זאת כיוון שכאמור השופט פוגלמן דיבר על שני הורים שמרוויחים 10,000 ₪ לחודש, במקרה כזה אם נניח שהמזונות הדרושים לילדים הם 3,000 ₪ הרי שאם בית הידן יחליט כי ניתן להוציא מהאב 3,000 ₪ הרי שאין כל רלוונטיות להשתכרותה של האם שכן עדיין לא מוצה דין הצדקה עם האב, כך שגם לאחר שהוחל דין צדקה, אותו שוויון שרצה בית המשפט העליון ליצור כנראה שלא נוצר עכ"פ לפי גישה זו.

מתי ימוצה חיוב הצדקה של האב ויוטל על האם להשתתף במזונות?

להלן נראה גישות שונות כיצד להחיל גם על האם חיוב במוזנות מדין צדקה ואם אכן צריך קודם למצות את דין הצדקה אם האב או שמא לא צריך להגיע עם האב לידי מיצויי ממש, בשו"ת מנחת אברהם (חלק ג סימן ה) בהבנת דברי חוט השני כתב:

"[…] בשו"ת חוט השני (סימן ח) שעיקר חיוב צדקה מוטל על מי שהוא יורש ממשפחת אב יותר מאשר על קרובים מצד האם ולא שיפטרו העשירים שמצד האם אלא שמטילים סכום יותר גדול על קרובים מצד האב."

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 263) בדעת הרב שאול ישראלי זצ"ל, כך:

"אכן, כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האשה מחויבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד."

בשו"ת ישכיל עבדי (אה"ע ח"ו סימן לח) שרק באין לאב יש לחייב האם מדין צדקה, וז"ל:

"והנה יש לדון אם אין לאב והאם עשירה, אם יש לכוף אותה מתורת צדקה, הנה ביו"ד ס' רנ"א ס"ד פסק מר"ן ז"ל וז'ל מחייבים את האב לזון את בנו עני ואפילו אם הוא גדול מחייבים אותו יותר משאר עשירים שבעיר (וכן שאר קרובים וע"ל ס' רנ"ז ס"ח) ושם בס' רנ"ז פסק עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו וכו' ע"ש, נימ"ל דאם באמת האשה היא עשירה ויש לה האפשרות לטפל בילדה לפרנסו והאב אין לו היכולת אז יש לכפות על האשה לפרנסו, דאין לך קרוב יותר מהאם לבנה, ואין מקום לחלק בין טיפול לפרנסה, דאם היא עשירה הרי יכולה לשלם לאחרת שתטפל בו, וטיפול לא נפיק מכלל פרנסה."

הגר"ש ישראלי זצ"ל בספר חוות בנימין (ח"ב סימן מב), וז"ל:

"כשזה מדין צדקה יש לברר גם את אפשרויותיה של האם, שכן גם האשה מחוייבת מדין צדקה. ובמקרה שגם היא אמידה יש לדון על חלוקה נאותה של חיוב זה שמדין צדקה שעל האב והאם כאחד."

ובסוף דבריו (שם) כתב:

"אולם יש מקום לתביעה מדין צדקה לפי הרגלו של הילד, ואם יתברר שזה למעלה מסכום הנ"ל, יהא צורך לאמוד את אפשרויות האב והאם, ובהתאם לזה להטיל על כל אחד מהם את הסכום העולה על סך הנ"ל, כל אחד לפי חלקו."

עמדת בית הדין בתל אביב (תיק 466314/3) בהרכב בראשות כב' אב"ד הרב מאיר פרימן וכב' הדיינים הרב יצחק רפפורט והרב מאיר קאהן – השאלה מי עשיר יותר – ופרמטרים נוספים לפטור אישה ממזונות:

לעיל הובאה גישת בית הדין בבאר שבע כי תחילה יש למצות את חיוב המזונות עם האב, להלן גישה קצת שונה ראו מדברי בית הדין בתל אביב:

מהאמור עולה שקיים בית אב בהלכה לחיוב האם לזון ילדיה מדין צדקה כאשר האם עשירה. אמנם לצורך חיוב האם יש לבדוק מספר גורמים. יש לבדוק מה מצבה הכלכלי של האם ביחס למצבו של האב כדי לקבוע שהאם אכן מוגדרת עשירה. כמו כן יש לבחון את מצבה האישי, כשהיא נשואה חלים עליה שעבודים לבעלה. בנוסף לכך נראה שיש גם לבחון את אופי הטיפול שלה בילדיה ולבדוק אם אין בטיפולה בילדיה, ללא תמורה, משום נתינת חלקה בצדקה חלף קבלת דמי טיפול.

(הדגשות אינם במקור, י.ק.)

שינוי נסיבות – אישה שנישאה :

כאמור בציטוט מבית הדין בתל אביב, אישה נשואה משועבדת לבעלה ועל כן היא פטורה מן הצדה, הדברים מפורשים בשולחן ערוך בסימן רנ"ג סעיף ד' וז"ל:

"גבאי צדקה אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות אלא דבר מועט אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים, וכמה הוא דבר מועט הכל לפי עושר הבעלים ועניותם"

כאן עולה השאלה, במידה ומדובר בבני זוג ששניהם משתכרים בהשתכרות גבוהה של  40,000 ₪ כל אחד לשם הדוגמה כשבהתאם נפסקו מזונות שוויוניים בין בני זוג שהתגרשו בהתאם לדין הצדקה, במידה והאישה נישאה האם תוכל להגיש בקשה להגדלת מזונות בשל שינוי נסיבות ?

כלומר מחינה כלכלית לא קרה שום שינוי, אך מחינה הלכתית האישה העשירה שהייתה עד כה גרושה ויכלה לתת מכספה הרב לצדקה החליפה כעת סטאטוס והיא נשואה, ההלכה אינה מאפשרת לה לתת סכום גדול לצדקה שכן היא משועבדת לבעלה, ועל כן למרות שהיא עשירה מדין צדקה צריך להוריד ממנה את עול המזונות ולהחזירו לבעל, האם בית המשפט יקבל את הטענה – סביר להניח שלא, ועל כך קבל בית הדין בבאר שבע (מובא לעיל) "ושמא זהו גורלו של המשפט העברי כאשר הוא מתפרש על ידי מי שאין התורה בלבד נר לרגליו".

לסיום ייאמר כי בית משפט העליון בפסיקתו הטיל על האם חיוב מזונות מעל גיל 6 כביכול מדין צדקה, כשבפועל לכאורה אינו מתייחס ואינו בוחן את עמדת ההלכה ביחס לחיוב האם מדין צדקה שיכול ולא חל עליה כלל וגם במידה וכן במידה פחותה הרבה יותר מהאב – ברור כי בית דין רבני אינו יכול לסרס את ההלכה ואף לפי פסיקות קודמות של בג"ץ ו/או העליון (כפי שהבאנו בתחילה) יהיה לא רק רשאי, אלא מחיוב לדון ע"פ הלכה, משכך גם אם ידון ע"פ הלכות צדקה במקרה של השתכרות שווה ומשמורת משותפת קרוב לוודאי שרוב המזונות יפלו על כתפי האב.

האם מעתה ייווצר מצב שיהיו 2 עתירות שוות בתוכנן, אולם  האחת תדחה ואילו השנייה תתקבל?

כפועל יוצא מהאמור עד כה, יתכן ונהיה עדים למציאות משפטית מעניינת לפיה עם יבואו שני עתירות דומות בפני בית המשפט העליון כנגד שני פסקי דין האחד של בית הדין הרבני והשני של בית המשפט האזרחי ששניהם פסקו כי האם איננה חייבת בצדקה למרות השתכרותם השווה של הצדדים והמשמורת המשותפת, בהתאם לאמור, הרי שסביר להניח שהעתירה כנגד בית המשפט האזרחי תתקבל בעוד העתירה כנגד בית הדין הרבני תדחה, שכן בית הדין הרבני חושפי לפרש את ההלכה ע"פ מסורת ישראל מה שאין כן בית המשפט האזרחי כפוף בפרשנותו לבית המשפט העליון.

שורת סיום:

האמור עד כה, הינו ע"פ הנתונים המשפטיים וההלכתיים ופסקי הדין הנמצאים בידינו כיום, כידוע המציאות המשפטית הינה דינמית ומביאה תדיר הפתעות, על כן הדברים האמורים אינם קביעת מסמרות אלא תמונת מצב כפי שהיא משתקפת כיום כשהתמקדנו בעיקר בהבדלים שבין שתי הערכאות בנושא האמור לעניין מזונות ובכלל.
ימים יגידו כיצד אכן השפיעה באמת פסיקת העליון החדשה בנושא במזונות נשואת מאמר זה על בתי הדין הרבניים.

או פנו עכשיו בטופס יצירת קשר

פוסטים אחרונים

שתפו: